<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית ראשון שער רביעי</h1>
<h2>דף יד.</h2>
כתוב שם השוחט בשבת וביום הכפורים וכו', ומקשו בה והלא מחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו אסורה. וכתב המחבר בשם התוספות שאין שחיטתו אסורה אלא מראשונה ואילך, והראיה מהא דתנן בפרק אותו ואת בנו השוחט לע"א ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבים, ואוקימנא בשוחט ראשון לשלחנו ושני לע"א וחייב כל היכא דלא אתרו ביה לע"א כו'. ואינו נכון, שפסולו ופסול שחיטתו באים לו כאחד, וההיא כבר תרגמה מורי הרב ר' משה ז"ל דמומר לע"א אין שחיטתו נבלה דמ"מ ישראל הוא, ולא אמרו נבלה אלא בנכרי, וכיון דמהניא ההיא שחיטה לטהרה מידי נבלה, דינא הוא דמחייב באותו ואת בנו למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מידי דהוה אשור הנסקל דמחייב באותו ואת בנו. וא"ת משנתנו, מיירי בצנעא, ובהא שחיטתו כשרה. אמר הכותב לתרץ משנתנו, מדברי המחבר למד, שתירץ כן. ועוד תירץ תירוץ אחר יפה ממנו דמתניתין הא אוקימנא בשוגג ור' יהודה היא, וכדאיתא התם. ובאמת כי ההיא דאמור בתוספות צריכה תלמוד, ומחמת שיש לדקדק עליה מההיא (מ', א') דהיתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"א כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, ומהשוחט לשם הרים, ועוד ממקומות אחרים. ואחת מאלו היה לו להביא ולא לדחות דברי גדולי החכמים בדברי פיו. גם מה שתירץ בשם הרב ר' משה ז"ל בההיא דאותו ואת בנו שהביא המחבר לראיה משם התוספות, אומר אני מאן יהיב לן מעפריה ומלינן עיינין, אבל זה אינו נראה לי, דשוחט לע"א ממש זבחי מתים היא, וכדברי ר' יהודה בן בתירא (י"ג, ב') מטמאה אף באהל. ועוד דאיך אפשר לומר שזו אינה נבלה, דאם קרי שחיטת ישראל ואינה נבלה, מאי פסולה. ואי אמרת דכל ששחט ישראל ואפילו ישראל מאיני לע"א לא תהא שחיטתו נבלה למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אם כן מאי קא מותיב (מ', א') רב נחמן לרב הונא מהשוחט בשבת בחוץ חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא מיחייב עפרא בעלמא הוא דמחתך, והא בשחוטי חוץ לכולי עלמא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ומינה ילפינן לשחיטה שאינה ראויה בעלמא דשמה שחיטה, ור' מאיר בכסוי הדם משפיכה שפיכה דשחוטי חוץ גמיר, ואם כן אף בשוחט לע"א נחייב אפילו בבהמה, איידי דשחיטה היא ולא מחתך עפר. ואינו דומה לשור הנסקל, דהתם ישראל כשר שחיט ליה ובדין היה שיהא מותר, אלא דלאחר גמר דינו אסריה רחמנא, דכתיב ולא יאכל את בשרו. ועדיין ההיא דאותו ואת בנו צריכה תלמוד.
<h2>דף טו:</h2>
עוד שם בהא דאמרינן המבשל לחולה בשבת כו' עד אבל מורי לא כך אמר כו'. אמר הכותב לא חדש בזה שום דבר על מה שכתב המחבר, שאף הוא כתב שני הדעות, אלא שהודיענו שהוא בורר לעצמו הדרך האחר.
עוד שם הא דאמרינן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וכו', וכתב המחבר יש מי שפירש אפילו בחולה שחלה בו ביום דמשום מוקצה ליכא דקיימא לן בשבת כר' שמעון, ויש מי שפירש דבמוקצה דבעלי חיים מודה ר' שמעון שאין אדם מצפה אימתי תשחט בהמתו, והכריע זה המחבר כדברי האומר דר' שמעון לית ליה מוקצה כלל וכמאן דאמר ביום טוב חלוק ר' שמעון בבעלי חיים שמתו, וכיון דכן הוא [הדין] בנשחטו, דכיון דמודה במתו הוו להו מוכנים לכלבים, ולר"ש דלית ליה מוקצה מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. ע"כ. ודברים אלו אינן כלל. ומה שאמר דלר' שמעון דלית ליה מוקצה מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, הא בורכא, דבהא אפילו ר' יהודה דאית ליה מוקצה מודה בה. אמר הכותב כתבתי דבריו כלשונם בארוכה, מפני שהעיד על המחבר בפיו מה שלא ראה בעיניו, וזו רעה חולה ודרך רעה שירחק ממנה האדם. אמר שהמחבר כתב ולר"ש דלית ליה מוקצה מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, וזה אינו אמת, שאין כן בחיבור, אלא שהוא הוסיף כן מפני שההנהו לכתוב עליו הא בורכא. והנני כותב לשון המחבר להודיע מה העיד ומה דברי. זה לשון החבור יש מי שפירש אפילו בחולה בו ביום, שחלה בשבת, משום מוקצה ליכא דהא קיימא לן בשבת כר' שמעון דלית ליה מוקצה משום דסתם לן תנא כותיה בשבת, וכדאמרינן בריש פ"ק דביצה. וזה נראה לי יותר, דדוחק הוא לומר דחלוק היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו כפשטא דמתניתין דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ובנשחטו מודה, ועוד דאם חלוק בבעלי חיים שמתו הרי היא מ"מ מוכנת לכלבים מוכן לאדם. ע"כ. הנה שכתב המחבר שכל שמוכן לכלבים מוכן לאדם ולא תלה את זה בדר"ש בלחוד ומשום דלית ליה מוקצה, אלא שהוא הוסיף מדעתו כדי לגרוע, ולא נשמר מן העונש שנענש על זה מי שקדמו. ובענין שאמרו המחבר לא יודה ר' יהודה אלא ר' שמעון דאית ליה בעלי חיים שמתו מוכנים הן לכלבים. ועתה אשוב על עיקר הדבר ועל מה שכתב כאן יותר כדי לחלוק על פסק המחבר. כתב ודברים אלו אינן כלל, דודאי מודה ר"ש בבעלי חיים שנשחטו, דלא גרעי מכוס קערה ועששית דמודה בהו ר"ש, אלא שהיא גדולה ורחוקה מאד, ולא אמרו מוכן לכלבים מוכן לאדם במידי דמחסר מעשה בידי אדם כגון שחיטת בעלי חיים בשבת. ע"כ. ועוד הוסיף דברים שאין להם עיקר. ואני אומר מה שאמר שדברים אלו אינן כלל, גדולים ממנו אמרום וצופים יסדום. ומה שאמר דר"ש מודה בבעלי חיים שנשחטו דלא גרעי מכוס וקערה, אם כן יודה אף בב"ח שמתו, דיותר עשויין כוס וקערה לכבות ממיתת ב"ח הבריאים, ואין אדם מצפה אימתי תמות בהמתו הבריאה. ואם דעתו לומר שאף למאן דאמר חלוק היה ר"ש בבעלי חיים שמתו, דוקא במסוכנת, וכמקצת נוסחאות שבפרק אין צדין, היה לו לומר כן. וכל שכן בנשחטו. אלא שאני רואה שאינו מקפיד על לשונו. ומכל מקום מי שפירש ההיא דרב דימי אפילו בחולה שחלה בו ביום, כך דעתם דחלוק היה ר"ש אף בב"ח שהיו בריאים בערב שבת ומתו, דאינו מודה ר"ש אלא בכוס וקערה דאיכא תרתי לגריעותא, חדא דהוקצה מחמת איסור ועוד שדחאו הוא בידים, וכדאמר אביי בשמעתא דהשוחט בשבת ובי"ה. והא דאמרינן בשלהי מי שהחשיך (שבת קנ"ז, א') בכל השבת כולה הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור, הא פרישו ומאי ניהו, נר שהדליקו בו באותו שבת, דאלמא בשדחאו בידים דוקא אמרו, אבל בשאר איסורין הבאין מעצמן הלכה כמותו, שלא הקצה הוא אותן אלא איסורא הוא דרכיב עלייהו, וכל שנסתלק האיסור ושלא בעבירה חזר להכשרו. וזהו טעם ביצה שנולדה בשבת שאינה אסורה אלא משום גזרה שבת דעלמא אטו שבת אחר יום טוב, וכדאיתא בריש פ"ק דביצה. והילכך אפילו בהמה כל שנסתלק ממנה האיסור שלא בעבירה, כגון שנשחטה לחולה, למה תאסר. ומורנו הרב ר' יונה ז"ל כתב דהא דאקשינן התם בריש פרק קמא דביצה אי הכי שבת דעלמא תשתרי, לדידן דסבירא לן כר"ש בשבת קא מקשה, דכל שלא דחאו בידים הלכה כר"ש.
